יום שלישי, 9 ביוני 2009

האם מוסרי לגנוב תקליטור מטאואר רקורדס?


אחד הנושאים המרתקים בכנס המדיניות(שאני ממשיך לתעד דורות לאחר שהסתיים) היה נושא הקניין הרוחני על היבטיו השונים-החל משמירה על זכויות יוצרים של תוכן ברשת כמו מוסיקה למשל, וכלה ברישום פטנטים. מצד אחד עומדים אנשי "החומות והמנעולים" שלא נכחו באמת בטהרתם בכנס, אבל יוצגו פחות או יותר על ידי אנשי הממשל בפאנלים. ומהצד השני הניצנים של סדר עולמי חדש שגם לא נכח בכנס (כפי שהוא עדיין לא נוכח במקומות אחרים) אבל ההבטחות להופעתו נצנצו מכל מקום.
העתיד על פי אנשי החומות והמנעולים בנוי על שילוש של:
א. חקיקה
ב. אכיפה על ידי ספקי האינטרנט
ג. טכנולוגיה שמתמחה בחשיפה מהירה של גניבות.
בוושינגטון מסתובבות הצעות חוק רבות בכיוונים האלה,ולא פחות שתדלנים ולוביסטים . שמנסים לקדם את היוזמות האלה או להדוף אותם. אחת הדוברות הנחושות מהצד של ההודפים היא גיגי סטון,אקטיוויסטית נמצרת ורהוטה שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה.גיגי המובילה ארגון בשם public knowledge מספרת שיוזמות מעין אלה היו חביבות מאוד על הממשל הקודם ומקבלות רוח גבית גם בארצות אחרות.לאחרונה סרקוזי מנסה לקדם חקיקה לפיה גולשים ינותקו מהרשת לאחר שלשה נסיונות להורדות לא חוקיות . יוזמות דומות מקדמות פילטרים אוטומטיים המזהים תוכנות לא חוקיות ומנסות לזרז הליכי רישום פטנט כך שהליכים אלה יוכלו לספק הגנה ממשית על בעלי הפטנטים. אחת הקביעות שגיגי הציגה כאקסיומה הייתה שברור שאי אפשר להתייחס להורדה של קובץ מוסיקה באופן לא חוקי כלגניבה של תקליטור בטאואר רקורדס. בעיני גיגי חוקי זכויות היוצרים דומים במעמדם לחוקי התנועה-כולם נוסעים קצת יותר מהמהירות המותרת אבל רק חסרי המזל נתפסים. הרוח הכללית שנשבה בכנס בכלל וכלפי אמירות מהסוג הזה באופן ספציפי הייתה אוהדת. אינטואיטיבית זה אכן נראה הרבה פחות חמור להוריד קובץ מאשר לגנוב תקליטור בחנות,אבל כשמנסים להצדיק את האינטואיציה הזו קשה לנמק מדוע.גם מאחורי הקובץ ברשת מצויה השקעה של משאבים,עבודה ולעיתים גם מקוריות שבהקשרים אחרים מתוגמלים בשוק החופשי בכסף מלא,מדוע כשזה מגיע להורדת הקובץ האינטואיציה הרווחת מושכת לכיוון שמפר את החוק?
כדי לנסות לנמק את האינטואיציה כדאי לנסות לרגע לנסות לספר סיפור טיפה רחב יותר על המושג קניין רוחני: בראשית היו מוצרים קשיחים.שולחנות כסאות פרות וסוסים.למוצרים קשיחים יש זהות אינדיבידואלית,השולחן הזה הוא לא השולחן ההוא,והסוס הזה הוא לא הסוס הזה. על הרקע הזה מובנות אמירות כמו :"אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו"..אחר כך נוצרו הדברים שהקיום הפיסי החד פעמי שלהם היה משני והיה להם קיום במרחב אחר שאינו המרחב הפיסי. לטקסט,למנגינה ולטכנולוגיה אין זהות חד פעמית. אותו הטקסט יכול לקבל ביטוי בחריטות על גבי לוח טין,בכתמי דיו,והרבה שנים אחר כך גם באותות מגנטיים או בפיקסלים.איפה נמצא הדבר הזה שהמוקד שלו אינו הייצוג הפיסי? לפילוסופים כל מיני הצעות החל מעולם האידיאות האפלטוני,דרך המוחות של האנשים שנושאים אותם וכלה בסך כל האובייקטים בהם היצירה מתגלה בעולם.למחזור ההכנסות של היוצרים אותם האנשים שיצרו את הטקסטים והמנגינות התשובות הפילוסופיות לא כל כך מועילות . בעולם העתיק הם בחרו אחת משתי אפשרויות –האפשרות האחת היתה לוותר מראש על הבעלות ביצירה עצמה,היצירה עצמה התפשטה בעולם,היוצר יכול היה להתפרנס מהופעות,וממוניטין או מחסות של פטרוני התרבות ומהזדמנויות לפרויקטי פרימיום. למשל רבי אברהם אבן עזרא נדד ברחבי אירופה וישב בכל פעם כמה חודשים בארמונות של עשירים שונים להם כתב מהדורות מיוחדות של חיבורים שלו . האפשרות האחרת הייתה לנסות להתייחס ליצירה כאל עצם חד פעמי כמו השולחן או הסוס. כדי למצב יחס כזה ליצירה מצד אחד נעשה מאמץ להפוך אותה לייחודית בעזרת אלמנטים פיסיים כמו איורים ,ומצד שני במאמץ למנוע העתקה ושכפול של היצירה על ידי פעולות כמו נעילת כתבי יד בתיבות מיוחדות שרבצו במנזרים בימי הביניים. פעולה זו כשהצליחה מנעה שיכפול של היצירה,אך בו בזמן מנעה גם את הפצתה.הדילמה שעומדת בפני היוצר או היצירה היא הדילמה בין ה"קניין" ל"רוחניות" האם לשמר את הקניין,את הבעלות על היצירה ולוותר על היכולת להפיץ אותה או להנות מפירות הכוח הייחודי של היצירה להפיץ את עצמה במהירות ולוותר על היכולת להנות מהיצירה כקניין. אם נחזור לשאלה שבה פתחנו-כנראה שקניין מזוהה אצלנו באופן חזק מאוד עם שני רכיבים:
א. נוכחות פיסית
ב. קיום אינדיבידואלי
ליצירות שחסרות את שני אלה אנו מתקשים להתייחס כאל קניין.חשוב לחדד שיש מצבים רבים בהם אנו משלמים על דברים שאינם קניין,אולם כשמדובר במוצרים שמתנהגים כמו קניין ברמת המוביליות שלהם(ולכן הם בדרך כלל ניידים ולא יקרים) אנו נוטים לזהות קניין עם שני המאפיינים האלה. הנטיה הזו אינה טיעון מוסרי וגם אינה כורח כלכלי אבל היא הרגל אנושי חזק שמעוגן היטב במארג הפרקטיקות שלנו ולכן יש לו השפעה ניכרת גם על הצד הכלכלי וגם על ההיבטים המוסריים והמשפטיים. על ההתפתחויות שחלו בעידן שלנו בתחום זה,ועל השאלות שעלו בכנס בפוסט הבא.

2 comments:

יוחאי אמר/ה...

התירוץ "כולם עושים את זה" הוא אולי התירוץ הכי גרוע לגניבה פשוטה. הוא תירוץ גרוע, משום שהוא מכשיר כל שרץ המוני.
כאן ראוי לצטט את אותה תינוקת שבתגובה לרבי יהושע בן חנניה שהלך באמצע שדה בתירוץ שזו "דרך כבושה" אמרה לו "ליסטים כמותך כבשוה!" (עירובין נג:)

zvuv אמר/ה...

יוחאי מסכים איתך,יכול להיות שלא מספיק חידדתי את הטיעון,נראה שזה יושב בשכבה אחת יותר עמוקה מאשר "כולם עושים את זה" בשכבה שמגדירה מהו חפץ שראוי להקרא קניין,שגם כמובן תוצר של קונוונציה,אבל לקונוונציות עתיקות יש מעמד של כמעט כח טבע.