חוקי זכויות היוצרים שהחלו לצוץ במאות ה19 וה20 יצרו ישות היברידית לא טבעית- "קניין רוחני" וניסו בכך ליצור מצב המבטל את הצורך לקבל החלטה בדילמה הזו,היוצר יכול להיות להפיץ את יצירתו וגם לקבל עליה תגמול כי היא ממשיכה להיות קניין למרות שהיא לא מגולמת באובייקט פיסי ספציפי.
מאז חלו הרבה התפתחויות רלוונטיות לסיפור הזה:
א. מנגנוני ההפצה והשכפול של היצירה השתכללו באופן שהרחיק אותה מאוד מהקוטב של הקניין והאיץ בסדרי גודל את ה"רוחניות"
ב. מנגונני האכיפה התקדמו מאוד גם הם,היכולת לעקוב ממרחק אחרי פעולות של רכישה/ניצול/שימוש היא כמעט אין סופית ובמשטרים שחשים נוח עם כך (וגם בכאלה שלא ) נעשה שימוש נרחב באפשרויות אלה
ג. גם העצמים הפיסיים עברו שחיקה מסויימת בהיבטים הקנייניים שלהם,יש לנו יותר ויותר מוצרים שהערך שלהם שואף מתקרב לאפס או מצוי בו(למשל שקית הניילון בסופר מרקט ) ויותר ויותר מוצרים שהאינדיבידואליות שלהם פחות רלוונטית-שולחן בעידן איקיאה לא יוכל לגבש זהות אינדיבידואלית שהייתה לשולחן לפני 50 שנה.
כתוצאה מההתפתחויות האלה מצד אחד השאלות שנוגעות ליכולת להתייחס ליצירה נטולת פיסיות החריפו ונולדו הרבה שאלות חדשות שקשה היה לשאול בעבר
האם התקליטור הוא דרך נכונה לארגן מוסיקה? או רק דרך להפוך מוצר "רוחני" ל"קניין"?
מי יגן על חברות התקליטים? בעולם הישן הרדיו ניגן שירים והעביר תגמול עבור כל השמעה ליוצר(או לגופי המאגדים יוצרים כמו אקו"ם),חברות התקליטים לא תוגמלו כי ההשמעה ברדיו הביאה למכירה של תקליטים רבים יותר והיה להן אינטרס לקבל השמעות רבות ככל האפשר. בעולם החדש הרדיו החדש הוא קבצי mp3 והם לא מגבירים רכישה של תקליטים,להפך.היוצר יכול להרוויח חשיפה ממצב כזה,חברות התקליטים רק מפסידות.
מי צריך חברות תקליטים? בעולם הישן ,עולם של עלויות הפקה גבוהות לחברות ההפקה תפקיד מכריע,בעולם החדש עולם של עליות הפקה נמוכות לא ברור מהו תפקיד חברות ההפקה.
האם יש ליוצר אינטרס למנוע גנבות? בעולם הישן ליוצר הייתה בעלות על תוכן,וככל שהוא מימש את הבעלות הזו ביעילות הוא הפסיד פחות,בעולם החדש יוצר שלא משחרר את היצירה שלו ומאפשר גישה נוחה אליה לא יזכה לחשיפה שתאפשר לו להתפרנס
אייך נותנים קרדיט בעולם של יצירה קולקטיבית?לפני שלשה ימים התפרסמו טענות קשות נגד כריס אנדרסון (ידידנו מהפוסטים הקודמים) על כך ששאל פסקאות שלמות מספרו החדש free מויקפדיה-אנדרסון בתגובה טוען שלא ידע איך לתת קרדיט להשאלות האלה,אפשר לראות בזה תירוץ חלש,אבל מעבר לבעיה של אנדרסון תופעות כאלה הם סימפטום נוסף לכך שמתחולל שינוי בכל מושגי התשתית של הבעלות.
שימוש משני: הרשת מזמנת אפשרות לשימושים משניים בתוכן,רימיקסים,קולאז'ים תרבותיים,הפצה ויראלית של תוכן שאיש לא זוכר מהיכן הגיע. למי שייכות הזכויות ליצירה מסונתזת כזו? האם מישהו חושב ברצינות שאפשר להתמודד עם יצירות כמו Thru you בכלים של זכויות יוצרים נוסח העולם הישן?
בכנס המדיניות בו השתתפתי לפני כחודשיים (וממנו אני ממשיך להעלות גרה), הרוח הכללית הייתה של הסתייגות מהכיוונים של סגירות והגנה. אפילו על ידי נציגי ממשל וספקי רשת. יש יותר מקורטוב של צביעות בעמדה כזו כשהיא עולה מדמויות בולטות בתעשיה שעשו את הונם בזכות רגולציה חזקה בתחומים האלה-בין אם הם עיתונאים בכירים ובין אם הם יזמים מובילים.הטעונים המעניינים מול גישת המנעולים היו הטיעונים שהצליחו להדגים כיצד גישת המנעולים משקפת תשתית של עולם שכבר לא קיים דה פקטו והצליחו לספק הצצה לפרדיגמה חדשה שמצויה בפתח שתגדיר מחדש את מערכת היחסים שבין היוצרים והמשתמשים. וכדרכן של פרדיגמות חדשות קשה יהיה לכוון אותה,ולדבר עליה בכנסים לפני שתקרה בפועל.
.
מאז חלו הרבה התפתחויות רלוונטיות לסיפור הזה:
א. מנגנוני ההפצה והשכפול של היצירה השתכללו באופן שהרחיק אותה מאוד מהקוטב של הקניין והאיץ בסדרי גודל את ה"רוחניות"
ב. מנגונני האכיפה התקדמו מאוד גם הם,היכולת לעקוב ממרחק אחרי פעולות של רכישה/ניצול/שימוש היא כמעט אין סופית ובמשטרים שחשים נוח עם כך (וגם בכאלה שלא ) נעשה שימוש נרחב באפשרויות אלה
ג. גם העצמים הפיסיים עברו שחיקה מסויימת בהיבטים הקנייניים שלהם,יש לנו יותר ויותר מוצרים שהערך שלהם שואף מתקרב לאפס או מצוי בו(למשל שקית הניילון בסופר מרקט ) ויותר ויותר מוצרים שהאינדיבידואליות שלהם פחות רלוונטית-שולחן בעידן איקיאה לא יוכל לגבש זהות אינדיבידואלית שהייתה לשולחן לפני 50 שנה.
כתוצאה מההתפתחויות האלה מצד אחד השאלות שנוגעות ליכולת להתייחס ליצירה נטולת פיסיות החריפו ונולדו הרבה שאלות חדשות שקשה היה לשאול בעבר
האם התקליטור הוא דרך נכונה לארגן מוסיקה? או רק דרך להפוך מוצר "רוחני" ל"קניין"?
מי יגן על חברות התקליטים? בעולם הישן הרדיו ניגן שירים והעביר תגמול עבור כל השמעה ליוצר(או לגופי המאגדים יוצרים כמו אקו"ם),חברות התקליטים לא תוגמלו כי ההשמעה ברדיו הביאה למכירה של תקליטים רבים יותר והיה להן אינטרס לקבל השמעות רבות ככל האפשר. בעולם החדש הרדיו החדש הוא קבצי mp3 והם לא מגבירים רכישה של תקליטים,להפך.היוצר יכול להרוויח חשיפה ממצב כזה,חברות התקליטים רק מפסידות.
מי צריך חברות תקליטים? בעולם הישן ,עולם של עלויות הפקה גבוהות לחברות ההפקה תפקיד מכריע,בעולם החדש עולם של עליות הפקה נמוכות לא ברור מהו תפקיד חברות ההפקה.
האם יש ליוצר אינטרס למנוע גנבות? בעולם הישן ליוצר הייתה בעלות על תוכן,וככל שהוא מימש את הבעלות הזו ביעילות הוא הפסיד פחות,בעולם החדש יוצר שלא משחרר את היצירה שלו ומאפשר גישה נוחה אליה לא יזכה לחשיפה שתאפשר לו להתפרנס
אייך נותנים קרדיט בעולם של יצירה קולקטיבית?לפני שלשה ימים התפרסמו טענות קשות נגד כריס אנדרסון (ידידנו מהפוסטים הקודמים) על כך ששאל פסקאות שלמות מספרו החדש free מויקפדיה-אנדרסון בתגובה טוען שלא ידע איך לתת קרדיט להשאלות האלה,אפשר לראות בזה תירוץ חלש,אבל מעבר לבעיה של אנדרסון תופעות כאלה הם סימפטום נוסף לכך שמתחולל שינוי בכל מושגי התשתית של הבעלות.
שימוש משני: הרשת מזמנת אפשרות לשימושים משניים בתוכן,רימיקסים,קולאז'ים תרבותיים,הפצה ויראלית של תוכן שאיש לא זוכר מהיכן הגיע. למי שייכות הזכויות ליצירה מסונתזת כזו? האם מישהו חושב ברצינות שאפשר להתמודד עם יצירות כמו Thru you בכלים של זכויות יוצרים נוסח העולם הישן?
בכנס המדיניות בו השתתפתי לפני כחודשיים (וממנו אני ממשיך להעלות גרה), הרוח הכללית הייתה של הסתייגות מהכיוונים של סגירות והגנה. אפילו על ידי נציגי ממשל וספקי רשת. יש יותר מקורטוב של צביעות בעמדה כזו כשהיא עולה מדמויות בולטות בתעשיה שעשו את הונם בזכות רגולציה חזקה בתחומים האלה-בין אם הם עיתונאים בכירים ובין אם הם יזמים מובילים.הטעונים המעניינים מול גישת המנעולים היו הטיעונים שהצליחו להדגים כיצד גישת המנעולים משקפת תשתית של עולם שכבר לא קיים דה פקטו והצליחו לספק הצצה לפרדיגמה חדשה שמצויה בפתח שתגדיר מחדש את מערכת היחסים שבין היוצרים והמשתמשים. וכדרכן של פרדיגמות חדשות קשה יהיה לכוון אותה,ולדבר עליה בכנסים לפני שתקרה בפועל.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה