הפרשנות המאוחרת לטקסט כמו גם התרגום מנסה לקרוא את הטקסט קרוב ככל האפשר לאופן שבו קרא אותו קהל היעד המקורי שלו, או כפי שניסח זאת אמברטו אקו –באופן שבו קורא את הטקסט ה"קורא לדוגמה". יש מרחק מובנה בין הקורא לדוגמה של סיפורי האבות לקורא בן זמננו. בפרפרזה על האמירה (המיוחסת לביאליק) שתרגום הוא כמו נשיקה מבעד למטפחת, אפשר לומר שפרשנות דומה לנשיקה מבעד לחלון זכוכית. עובי הזכוכית ומידת השקיפות שלה משתנה בהתאם למרחק של הפרשן מהטקסט שהוא מפרש. כשאנו באים לעיין בסיפורי המקרא יש מקום לצפות שבפרשנות הפנים מקראית נמצא זכוכית דקה ושקיפות גבוהה.
האודיסיאה של יעקב היוצא מבית אביו למסע לחרן וחוזר לאחר שנים עם מחנה גדול, נרמזת בשני מקורות מקראיים נוספים: הנביא הושע בן המאה השמינית מקפל את המסע של יעקב במשפט אחד:
"וַיִּבְרַח יַעֲקֹב, שְׂדֵה אֲרָם; וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה, וּבְאִשָּׁה שָׁמָר."(הושע י"ב,13)
המילים הפיוטיות והתמציתיות של הושע נשמעות כשיר ואולי גם מבוססות על שירה עממית קדומה שסבבה בעם. השיר הנבואי דלה מסיפור יעקב שתי נקודות, ומייצג את יעקב בשני מוטיבים: האחד יעקב הבורח והאחר יעקב העובד בעבור אישה וממתין לה [המשך...]