לגנוב דיסק מטאאור רקורדס חלק ב

חוקי זכויות היוצרים שהחלו לצוץ במאות ה19 וה20 יצרו ישות היברידית לא טבעית- "קניין רוחני" וניסו בכך ליצור מצב המבטל את הצורך לקבל החלטה בדילמה הזו,היוצר יכול להיות להפיץ את יצירתו וגם לקבל עליה תגמול כי היא ממשיכה להיות קניין למרות שהיא לא מגולמת באובייקט פיסי ספציפי.

מאז חלו הרבה התפתחויות רלוונטיות לסיפור הזה:
א. מנגנוני ההפצה והשכפול של היצירה השתכללו באופן שהרחיק אותה מאוד מהקוטב של הקניין והאיץ בסדרי גודל את ה"רוחניות"
ב. מנגונני האכיפה התקדמו מאוד גם הם,היכולת לעקוב ממרחק אחרי פעולות של רכישה/ניצול/שימוש היא כמעט אין סופית ובמשטרים שחשים נוח עם כך (וגם בכאלה שלא ) נעשה שימוש נרחב באפשרויות אלה
ג. גם העצמים הפיסיים עברו שחיקה מסויימת בהיבטים הקנייניים שלהם,יש לנו יותר ויותר מוצרים שהערך שלהם שואף מתקרב לאפס או מצוי בו(למשל שקית הניילון בסופר מרקט ) ויותר ויותר מוצרים שהאינדיבידואליות שלהם פחות רלוונטית-שולחן בעידן איקיאה לא יוכל לגבש זהות אינדיבידואלית שהייתה לשולחן לפני 50 שנה.

כתוצאה מההתפתחויות האלה מצד אחד השאלות שנוגעות ליכולת להתייחס ליצירה נטולת פיסיות החריפו ונולדו הרבה שאלות חדשות שקשה היה לשאול בעבר

האם התקליטור הוא דרך נכונה לארגן מוסיקה? או רק דרך להפוך מוצר "רוחני" ל"קניין"?

מי יגן על חברות התקליטים? בעולם הישן הרדיו ניגן שירים והעביר תגמול עבור כל השמעה ליוצר(או לגופי המאגדים יוצרים כמו אקו"ם),חברות התקליטים לא תוגמלו כי ההשמעה ברדיו הביאה למכירה של תקליטים רבים יותר והיה להן אינטרס לקבל השמעות רבות ככל האפשר. בעולם החדש הרדיו החדש הוא קבצי mp3 והם לא מגבירים רכישה של תקליטים,להפך.היוצר יכול להרוויח חשיפה ממצב כזה,חברות התקליטים רק מפסידות.

מי צריך חברות תקליטים? בעולם הישן ,עולם של עלויות הפקה גבוהות לחברות ההפקה תפקיד מכריע,בעולם החדש עולם של עליות הפקה נמוכות לא ברור מהו תפקיד חברות ההפקה.

האם יש ליוצר אינטרס למנוע גנבות? בעולם הישן ליוצר הייתה בעלות על תוכן,וככל שהוא מימש את הבעלות הזו ביעילות הוא הפסיד פחות,בעולם החדש יוצר שלא משחרר את היצירה שלו ומאפשר גישה נוחה אליה לא יזכה לחשיפה שתאפשר לו להתפרנס

אייך נותנים קרדיט בעולם של יצירה קולקטיבית?לפני שלשה ימים התפרסמו טענות קשות נגד כריס אנדרסון (ידידנו מהפוסטים הקודמים) על כך ששאל פסקאות שלמות מספרו החדש free מויקפדיה-אנדרסון בתגובה טוען שלא ידע איך לתת קרדיט להשאלות האלה,אפשר לראות בזה תירוץ חלש,אבל מעבר לבעיה של אנדרסון תופעות כאלה הם סימפטום נוסף לכך שמתחולל שינוי בכל מושגי התשתית של הבעלות.

שימוש משני: הרשת מזמנת אפשרות לשימושים משניים בתוכן,רימיקסים,קולאז'ים תרבותיים,הפצה ויראלית של תוכן שאיש לא זוכר מהיכן הגיע. למי שייכות הזכויות ליצירה מסונתזת כזו? האם מישהו חושב ברצינות שאפשר להתמודד עם יצירות כמו Thru you בכלים של זכויות יוצרים נוסח העולם הישן?

בכנס המדיניות בו השתתפתי לפני כחודשיים (וממנו אני ממשיך להעלות גרה), הרוח הכללית הייתה של הסתייגות מהכיוונים של סגירות והגנה. אפילו על ידי נציגי ממשל וספקי רשת. יש יותר מקורטוב של צביעות בעמדה כזו כשהיא עולה מדמויות בולטות בתעשיה שעשו את הונם בזכות רגולציה חזקה בתחומים האלה-בין אם הם עיתונאים בכירים ובין אם הם יזמים מובילים.הטעונים המעניינים מול גישת המנעולים היו הטיעונים שהצליחו להדגים כיצד גישת המנעולים משקפת תשתית של עולם שכבר לא קיים דה פקטו והצליחו לספק הצצה לפרדיגמה חדשה שמצויה בפתח שתגדיר מחדש את מערכת היחסים שבין היוצרים והמשתמשים. וכדרכן של פרדיגמות חדשות קשה יהיה לכוון אותה,ולדבר עליה בכנסים לפני שתקרה בפועל.

.

האם מוסרי לגנוב תקליטור מטאואר רקורדס?

אחד הנושאים המרתקים בכנס המדיניות(שאני ממשיך לתעד דורות לאחר שהסתיים) היה נושא הקניין הרוחני על היבטיו השונים-החל משמירה על זכויות יוצרים של תוכן ברשת כמו מוסיקה למשל, וכלה ברישום פטנטים. מצד אחד עומדים אנשי "החומות והמנעולים" שלא נכחו באמת בטהרתם בכנס, אבל יוצגו פחות או יותר על ידי אנשי הממשל בפאנלים. ומהצד השני הניצנים של סדר עולמי חדש שגם לא נכח בכנס (כפי שהוא עדיין לא נוכח במקומות אחרים) אבל ההבטחות להופעתו נצנצו מכל מקום.
העתיד על פי אנשי החומות והמנעולים בנוי על שילוש של:
א. חקיקה
ב. אכיפה על ידי ספקי האינטרנט
ג. טכנולוגיה שמתמחה בחשיפה מהירה של גניבות.
בוושינגטון מסתובבות הצעות חוק רבות בכיוונים האלה,ולא פחות שתדלנים ולוביסטים . שמנסים לקדם את היוזמות האלה או להדוף אותם. אחת הדוברות הנחושות מהצד של ההודפים היא גיגי סטון,אקטיוויסטית נמצרת ורהוטה שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה.גיגי המובילה ארגון בשם public knowledge מספרת שיוזמות מעין אלה היו חביבות מאוד על הממשל הקודם ומקבלות רוח גבית גם בארצות אחרות.לאחרונה סרקוזי מנסה לקדם חקיקה לפיה גולשים ינותקו מהרשת לאחר שלשה נסיונות להורדות לא חוקיות . יוזמות דומות מקדמות פילטרים אוטומטיים המזהים תוכנות לא חוקיות ומנסות לזרז הליכי רישום פטנט כך שהליכים אלה יוכלו לספק הגנה ממשית על בעלי הפטנטים. אחת הקביעות שגיגי הציגה כאקסיומה הייתה שברור שאי אפשר להתייחס להורדה של קובץ מוסיקה באופן לא חוקי כלגניבה של תקליטור בטאואר רקורדס. בעיני גיגי חוקי זכויות היוצרים דומים במעמדם לחוקי התנועה-כולם נוסעים קצת יותר מהמהירות המותרת אבל רק חסרי המזל נתפסים. הרוח הכללית שנשבה בכנס בכלל וכלפי אמירות מהסוג הזה באופן ספציפי הייתה אוהדת. אינטואיטיבית זה אכן נראה הרבה פחות חמור להוריד קובץ מאשר לגנוב תקליטור בחנות,אבל כשמנסים להצדיק את האינטואיציה הזו קשה לנמק מדוע.גם מאחורי הקובץ ברשת מצויה השקעה של משאבים,עבודה ולעיתים גם מקוריות שבהקשרים אחרים מתוגמלים בשוק החופשי בכסף מלא,מדוע כשזה מגיע להורדת הקובץ האינטואיציה הרווחת מושכת לכיוון שמפר את החוק?
כדי לנסות לנמק את האינטואיציה כדאי לנסות לרגע לנסות לספר סיפור טיפה רחב יותר על המושג קניין רוחני: בראשית היו מוצרים קשיחים.שולחנות כסאות פרות וסוסים.למוצרים קשיחים יש זהות אינדיבידואלית,השולחן הזה הוא לא השולחן ההוא,והסוס הזה הוא לא הסוס הזה. על הרקע הזה מובנות אמירות כמו :"אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו"..אחר כך נוצרו הדברים שהקיום הפיסי החד פעמי שלהם היה משני והיה להם קיום במרחב אחר שאינו המרחב הפיסי. לטקסט,למנגינה ולטכנולוגיה אין זהות חד פעמית. אותו הטקסט יכול לקבל ביטוי בחריטות על גבי לוח טין,בכתמי דיו,והרבה שנים אחר כך גם באותות מגנטיים או בפיקסלים.איפה נמצא הדבר הזה שהמוקד שלו אינו הייצוג הפיסי? לפילוסופים כל מיני הצעות החל מעולם האידיאות האפלטוני,דרך המוחות של האנשים שנושאים אותם וכלה בסך כל האובייקטים בהם היצירה מתגלה בעולם.למחזור ההכנסות של היוצרים אותם האנשים שיצרו את הטקסטים והמנגינות התשובות הפילוסופיות לא כל כך מועילות . בעולם העתיק הם בחרו אחת משתי אפשרויות –האפשרות האחת היתה לוותר מראש על הבעלות ביצירה עצמה,היצירה עצמה התפשטה בעולם,היוצר יכול היה להתפרנס מהופעות,וממוניטין או מחסות של פטרוני התרבות ומהזדמנויות לפרויקטי פרימיום. למשל רבי אברהם אבן עזרא נדד ברחבי אירופה וישב בכל פעם כמה חודשים בארמונות של עשירים שונים להם כתב מהדורות מיוחדות של חיבורים שלו . האפשרות האחרת הייתה לנסות להתייחס ליצירה כאל עצם חד פעמי כמו השולחן או הסוס. כדי למצב יחס כזה ליצירה מצד אחד נעשה מאמץ להפוך אותה לייחודית בעזרת אלמנטים פיסיים כמו איורים ,ומצד שני במאמץ למנוע העתקה ושכפול של היצירה על ידי פעולות כמו נעילת כתבי יד בתיבות מיוחדות שרבצו במנזרים בימי הביניים. פעולה זו כשהצליחה מנעה שיכפול של היצירה,אך בו בזמן מנעה גם את הפצתה.הדילמה שעומדת בפני היוצר או היצירה היא הדילמה בין ה"קניין" ל"רוחניות" האם לשמר את הקניין,את הבעלות על היצירה ולוותר על היכולת להפיץ אותה או להנות מפירות הכוח הייחודי של היצירה להפיץ את עצמה במהירות ולוותר על היכולת להנות מהיצירה כקניין. אם נחזור לשאלה שבה פתחנו-כנראה שקניין מזוהה אצלנו באופן חזק מאוד עם שני רכיבים:
א. נוכחות פיסית
ב. קיום אינדיבידואלי
ליצירות שחסרות את שני אלה אנו מתקשים להתייחס כאל קניין.חשוב לחדד שיש מצבים רבים בהם אנו משלמים על דברים שאינם קניין,אולם כשמדובר במוצרים שמתנהגים כמו קניין ברמת המוביליות שלהם(ולכן הם בדרך כלל ניידים ולא יקרים) אנו נוטים לזהות קניין עם שני המאפיינים האלה. הנטיה הזו אינה טיעון מוסרי וגם אינה כורח כלכלי אבל היא הרגל אנושי חזק שמעוגן היטב במארג הפרקטיקות שלנו ולכן יש לו השפעה ניכרת גם על הצד הכלכלי וגם על ההיבטים המוסריים והמשפטיים. על ההתפתחויות שחלו בעידן שלנו בתחום זה,ועל השאלות שעלו בכנס בפוסט הבא.