החבר מאו והחברים בפייסבוק ובטויטר

סיימתי לאחרונה את קריאת הביוגרפיה עבת הכרס והשנויה במחלוקת של מאו שפירסמו צ'ונג צ'אנג וג'ון האלידי ב2005. הביוגרפיה מספרת בין השאר על תקופת השהות של מאו בינאן,עיר בה שהה עם קבוצה גדולה של נאמנים ובה למעשה ביצר את שלטונו על חברי המפלגה והכשיר את הדרך לתפיסת השלטון. מאו שהה בינאן החל מ1934, שנים אלה היו מעין קדימון לכמה מגילויי הטרור השלטוני שהפעיל כשהפך למנהיג סין. מאו הניע את אנשיו בעזרת פחד ובנה מערך משוכלל של אשמה -רדיפות,גינויים,טיהורים והענשות פומביות שהיוו את התשתית לאווירה הזו. בין השאר הוא בנה מנגנון שאילץ את חברי המפלגה להודות בטעויות בפומבי ויצר מגוון דגמים של וידויים.

מאו תרם לאפקטיביות הרבה של מנגנון הווידויים בכך שניצל שילוב של תמימות,קנאות וצייתנות של אנשיו והביא אותם למצב בו כל אחד חשש שמא בכל רגע הוא עלול למעוד לאיזו שהיא מחשבה קפיטליסטית. כל אחד עלול לטעות ולכן נוצר נוהל מחמיר של בקרה שבו חברי המפלגה מיפו בפירוט את מערך הקשרים החברתיים שלהם –מי האנשים שעימם הם בקשר,באילו נסיבות הכירו אותם,מה הם יודעים עליהם וכדומה. כמו כן החברים תיעדו בכל יום את השיחות שהם ערכו במהלך היום עם חברים אחרים,כך שיוכלו לבחון לבד או בעזרת חברים אחרים שמא מעדו ונכשלו באמירות "רוויזיוניסטיות". כל המידע הזה –מערך הקשרים החברתיים ותיעוד השיחות הופקד בידי פקידי המפלגה,ובבוא היום שימש חומר גלם למקרה שפקידי המפלגה רצו לתפור תיק לאחד החברים. אם מתנתקים לרגע מההקשר מאו בנה בעצם דגם לואוטקי של פייסבוק וטויטר -תיעוד של רשת הקשרים החברתיים ושל שיחות המתנהלות בין חברי הקהילה. ההקשר כמובן הפוך לחלוטין,וטויטר מזוהה אצלנו עם עולם דימויים הפוך לגמרי,של חרויות הפרט ,אבל משהו בשימוש של מאו בכלים האלה מעורר מחשבה גם לגבי הרשתות בנות ימנו.טוויטר בין השאר אוצרת בתוכה כמות עצומה של שיחות,לא היררכיה וללא סינון,פתוחים לחיפוש וניווט,פייסבוק אוצרת מארג משוכלל של חיבורים בין אישיים כולל מידע רב לגבי סוגי הזיקה בין החברים. מאו צבר עוצמה רבה מכך ששלל מחברי הקהילה את האזור האינטימי של חייהם-את רשות היחיד-אדם שכל קשריו מתועדים(וגם אם הוא לא תיעד את כולם יש חשש שחבריו השלימו את החסר) ושכל שיחה שלו נרשמת משול לאסיר שתאו מצולם 24 שעות ביממה.אין לו פינה אחת בנקודות ההשקה שלו עם אנשים אחרים הנשמרת בצל,באינטימיות. עד כמה רחוק מזה מצבו של משתמש כבד בכלים החברתיים כמו רוברט סקובל למשל שמשגר טויטים בכל כמה שניות ומחבר לחשבון הפייסבוק שלו כל אדם שהוא פוגש? יכול להיות שהמרחק קטן יותר מכפי שהוא נראה.סקובל תיאורטית יכול לנהל בצד חייו ברשת חיים בעולם האמיתי שאינם חופפים להם,אך בפועל אם אתה מחוייב למסגרת עם תדירות תגובה מסויימת,עם קהל שיש לו ציפיה לקבל מידע בתדירות גבוהה ועם תחומי עניין שמרוכזים כמעט כולם באיזורים של תחומי העניין של החברים שלך ברשת,הרשת הופכת להיות ערוץ הביטוי הכמעט יחיד שלך,ולוא רק ממגבלות זמן. סקובל ומשתמשים כבדים מסוגו הם אנשים שנתח גדול של חייהם מתנהל ברשת במידה כזו שהיא הופכת למעין איבר נוסף,לעוד מניפסטציה של האישיות כמו הגוף,השם,וכדומה. סקובל הוא דוגמה קיצונית בה המניפסטציה הזו היא ערוץ הביטוי המרכזי שלו אך הכלים החברתיים עדיין רחוקים משימוש מאסיבי של כלל האוכלוסיה. אם נדמיין מצב לא מופרך שבו כולם כולל כולם(גם התקשורת עם הדודה,וגם עם המוכר במכולת) חברים ברשתות האלה,הרשתות הם דרך התקשורת המרכזית המחליפה אימיילים מסרונים ושיחות טלפון והרשתות זמינות מכל מכשיר כמעט, אפשר לראות איך הרבה יותר אנשים מתנהגים כמו סקובל. בעולם כזה אפשר להגיע די בקלות למצב שבו אין רשות יחיד,עולם שיש בו מעט מאוד סודות ומעט מאוד אינטימיות. באופן פרדוקסלי הכלים שמגבירים את יכולת הביטוי של היחיד ואת השקיפות הם גם הכלים שעלולים לסלול את  הדרך לדיכוי ולשלילת פן חשוב של החירות –רשות היחיד.
ההבדל החשוב בין שני המקרים הוא שמאו בנה מנגנון דיכוי מודע אכזרי ומכוון,ואילו השימוש בכלים החברתייים הוא וולונטרי לחלוטין,אין גורם מדכא שמושך בחוטים ובכל זאת גם האמירה הזו לא לגמרי מדוייקת,השימוש בטכנולוגיה ובכלים לתקשורת מובלת על ידי "דיקטטורה ללא דיקטטור"  ברגע שרוב האנשים מתקשרים בכלים האלה,השימוש בהם כמעט ונכפה.זה עוד לא המצב ברשתות החברתיות אבל אפשר להשוות את הדינמיקה הזו להתפשטות הטלפונים הסלולריים,ככל שהם חדרו באופן המוני יותר ויותר הם הפכו לסטנדרט וכך גם אחרוני המעוזים של סרבני סלולר מצאו את עצמם חמושים במכשיר והיום נמצא סרבנים בודדים ונראה בהם עופות מוזרים.